לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּו

נו מתחילים מחדש את קריאת התורה בפרשת בראשית. סיפור הבריאה בפרק א' מתואר כטוב, כל שלב בבריאת העולם מסיים בתיאור טובו להוציא את היום השני, ולכן ביום השלישי הטוב נכפל. ביום השישי החותם את התיאור הראשון של תהליך הבריאה נכתב: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (א, לא). בתיאור השני של מעשה בראשית בפרק א' מופיע לראשונה הגדרת תופעה כ"לא טוב", בדידותו של האדם. האם האדם היה בודד והרי בתיאור הראשון בפרק א' מופיע: "זכר ונקבה ברא אותם" (א, כז)? אם מדובר על תיאורים שונים, ייתכן ופרק א' מספר על התוכנית המושלמת ואילו פרק ב' מדווח על התהליך. חז"ל (ברכות ס"א.) קראו את הפסוקים כתהליך שתיאורו בפרק א' וממשיך לפרק ב', לפי אחת הדעות האדם הראשון נברא "דו פרצופין"- פרצוף זכר ופרצוף נקבה, שהיו מחוברים גב אל גב, האדם הרגיש בודד כי מדובר על ייצור אחד ואם מדובר על שניים מחוברים, החיבור היה טבעי ואינו היכהה את תחושת הבדידות.

בפרק א' מתואר האדם כנברא ב"צלם אלוהים", רבו הפירושים לביטוי מורכב וקשה זה. נזכיר שניים מהם הרמב"ם בספרו מורה נבוכים (א,א) הסביר שמדובר על כוח ההשגה האנושי- השכל, ואילו בדורות האחרונים פירש המלבי"ם (הרב מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל וייזר 1809 -1879) והרב קוק (1865- 1935) שמדובר על חופש הבחירה, תכונה המייחדת את המין האנושי היכול לבחור בין טוב לרע, בין חיים למוות. אלוהים הוא החופש המוחלט שאין מי שמכתיב לו מה לעשות ואינו צריך מאומה, האדם יכול להתקרב למדרגה זו, לשחרר את עצמו מתלות באחרים ולצמצם את צרכיו.

אלוהים פותר את בעיית בדידותו של האדם, תחילה הוא מראה לאדם שאין ייצור בעולם היכול להפיג את בדידותו, ולאחר מכן הוא מרדים אותו ומנתח את הייצור המורכב לשניים, זכר ונקבה. הזכר רואה את הנקבה:" וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת" (ב, כג). האיש בוחר באישה. זו הפעם הראשונה שהאדם הראשון משתמש בכוח בחירתו, התכונה המייחדת אותו משאר היצורים שנבראו: "צלם אלוהים". מובן שכדי לבחור זקוק האדם לכוח ההשגה, לשכל. מכאן ואילך בחירת בן או בת זוג היא הבחירה המשמעותית ביותר בחייו של המין האנושי.

הבדידות מסוכנת לקיומו של האדם וממלא גם לקיום העולם כולו. הרש"ר הירש (גרמניה, 1808- 1888) דייק במילות הפסוק, לא כתוב: "לא טוב היותו של האדם לבדו" אלא "לא טוב היות האדם לבדו", ה"לא טוב" מכוון לבריאה בכללותה ולא רק לאדם הפרטי. פירוש זה מתאים לעובדה שהעולם בכללותו קיבל את הציון טוב מאד, ואילו בנושא זה המקרא מתבטא במילים: "לא טוב".

האדם צריך לחתור לשלמות, המילה בדידות מקורה הוא "בד", "בד בבד יהיה" (שמות ל, לד), הכוונה חלק כחלק. אדם בודד הוא חלק אחד. הלמ"ד שהתווספה מגדירה את מצבו של הבודד הוא לבד. השורש קרוב לבד"ל, להבדיל, להיפרד: "אחת דתו להמית לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה" (אסתר, ד, יא), מי שהמלך יושיט לו את שרביט הזהב יהיה שונה מאחרים. המצורע מופרד מהחברה: "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא, יג, מו), ירושלים אחרי החורבן: "איכה ישב בדד העיר (איכה, א, א)..

הבדידות נפתרת על ידי בחירה בקשר בין אדם לאדם או בין האלוהים לאדם, מעבר לפתרון בעיית הבדידות הקשר מעניק ביטחון, ולכן המקרא קושר בין בדידות הבדידות לביטחון: "לבדד לבטח תושיבני" (תהילים ד, ט) או "ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" (דברים לב, יב). על הפסוק: "הֵילִילִי שַׁעַר זַעֲקִי עִיר נָמוֹג פְּלֶשֶׁת כֻּלֵּךְ כִּי מִצָּפוֹן עָשָׁן בָּא וְאֵין בּוֹדֵד בְּמוֹעָדָיו" (ישעיהו יד לא) פירש החוקר טור סיני את המילה: בודד כבוטח, אין בודד אין בוטח.

בבריאת האדם אלוהים דואג לכלכלתו של האדם: "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל" (ב, טז) ומייד אחר כך לביטחונו: "לא טוב היות האדם לבדו", הבדידות גורמת לחוסר ביטחון.

הפגת הבדידות היא על ידי בחירה ממוקדת ומשמעותית של קשר, ולא על ידי אשליה. לעיתים האדם משלה את עצמו שיש לו חברה על ידי חברים וירטואליים ולא על ידי חברות משמעותית ועמוקה. האמירה של האדם: "לזאת יקרא אישה" היא בחירה ספציפית ומדויקת. גם הקשר עם ה' יכול להפיג את בדידותו של האדם, עם ישראל הוא: "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כג, ט), הקשר הרוחני עם האלוהים מפיג את הבדידות, אבל מאידך יש הכרח גם לקשר אנ…